לתרום לעץ כאן

Missing Header Image for orlev

  ‎ דף בית > אורלב עץ צעיר
indicator < אדר
א
ב
ג
ד
ה
ו
ש
כח
כט
הירח   הלילה

"למה הפסקת הצהריים כל כך יקרה?!"

יצא שכמה וכמה פעמים שאלו אותי: "מה זה המחירים האלה?!". בפעם האחרונה שזה קרה (מישהי שאלה אותי במייל אם הפסקת הצהריים לא יקרה קצת לדעתי), החלטתי להסביר למה המחיר הזה, אחת ולתמיד.

תמי כבר כתבה על זה, אז אתם מוזמנים לקרוא, ואם זהלא מספק אתכם, ובעיקר אם אתם מחפשים סיבות פשוטות יותר שלא כרוכות בפילוסופיה שמאחורי, להלן רשימת סיבות ספציפיות להפסקה צהריים, שמסבירות אחת ולתמיד למה היא עולה 60 ש"ח.

וזה היה היום שהיה, הגרסה ההיפית

אז מסתבר שעגבניות הן יצורים פרועים למדי (נו, למה ציפיתם מירק ששמו נגזר מהשורש ע.ג.ב) ומתרבות בלי הכרה. כך קרה, שכשעבדתי לפני יומיים באור-גינה-לי, הגינה הקהילתית באונ' ת"א, קטפתי כתריסר עגבניות אדמדמות ומלאות חן. "את יכולה לקחת את רובן", אמר אלון. "ומה יהא על שאר האנשים שירצו עגבניות?" "עד שהם יבואו העגבניות הירוקות יאדימו. יש מספיק עגבניות". ואכן, הגינה הייתה מלאה גם בעגבניות ירוקות-צהובות-אדמדמות, שילוב צבעים שאף רמזור לא היה מתבייש בו.

"אז מה?", חשבתי לעצמי בעודי נושאת את עגבניותיי בקופסה קטנה, מעוטרות בכמה עלי בזיליקום ושעועיות ירוקות, "לקחת אותן הביתה? אלה עגבניות של גינה קהילתית, הן שייכות לקהילה- לא מתאים שאקח את כולן אליי (ואפילו לי יש גבול למספר העגבניות שאני יכולה לאכול)".

אז מה עושים?

תתיד"שי!

אף פעם לא אהבתי שופינג. תמיד שנאתי את ריח הפלסטיק, המכונה בערגה "ריח של חדש", שנאתי את הצפיפות, הלחץ והתורים בחנויות, שנאתי את השורות של הבגדים הזהים לחלוטין שנתלו כחיילים על קולבים, שנאתי את ההתלהבות ממותגים, שעד היום לא ברורה לי. היו לי דרישות ספציפיות מאמא שלי, שלקח לה שנים להבין את הטעם שלי. "לא את זה. לא זה. השתגעת?! ככה את מכירה אותי?!"

בסיבובי קניות, פעם ב-, להשיג לי חולצה אחת היה נחשב הישג. ואני בסך הכל חיפשתי משהו שהוא גם יפה, אבל גם מיוחד ונוח - וזה עוד בלי להיכנס בכלל לנושא תרבות הצריכה.

הרפתקאות בארץ המנות הנאות

הכל התחיל בחבוש המהונגס של אלון. "את אוכלת את זה?" שאלה תמי בתימהון. "למה לא?" השבתי בעלבון, והוספתי, "איזה מגניב יהיה לעשות סדנה כזו, של אוכל להרפתקנים..."

מעברים (של דירה ומצבי רוח)

"תראו אותה, ציפורת בוכייה", תמי הציצה ברווח בין המקרר לקיר במבט שחציו חמלה וחציו שעשוע. המשכתי לשבת שם, בהפגנתיות, מזעיפה את פניי האדומים ממילא.

הסיטואציה הייתה אירונית בבסיסה. בכיתי בגלל מעבר הדירה מביאליק 23 לביאליק 25, ותמי עודדה אותי, אף על פי שאני שכנתי שם חודשיים לפרקים ותמי גרה שם שלוש שנים.

אך היפוך התפקידים לא ממש הטריד אותי באותו רגע. הייתי עסוקה בלכעוס. הרגשתי כמו ילדה בגן שלוקחים לה את הצעצוע האהוב עליה, שמעולם לא באמת היה שלה.

למען ההגינות כלפי עצמי, אני חייבת לציין שהדירה המדהימה בביאליק 23 הייתה הסיבה הראשונה שהחלטתי ששם אעשה את השירות הלאומי שלי. התאהבתי במקום עוד לפני שהתאהבתי באנשים. ומה עכשיו?

עץבעיר, עסק חברתי לאקולוגיה עירונית, ביאליק 25 דירה 8 תל אביב, 03-525-4196