לתרום לעץ כאן
  ‎ דף בית > טל-אל מהרהר >‏ מתי זה מעצבן
נושאים בענף

08/11/08
מתי זה מעצבן

בדרך כלל כשאני רואה מישהו עושה משהו שאני לא עושה, כמו אכילת בשר או יציאה לשופינג, זה לא מרגיז אותי בכלל. אפילו משעשע לפעמים, כי זה מזכיר לי שגם אני עשיתי את זה פעם, ואולי עוד אעשה בעתיד, ובמיוחד - שזה קיים גם בי. כל נטיה שאני תופס בהתחלה כשלילית אצל אנשים אחרים קיימת גם בי, רק מופיעה בצורה קצת אחרת. אז למה לפעמים זה מעצבן?

מסיבת פרידה בעבודה. כולם בחדר הגדול, אומרים דברים על מי שלא עזבה, השולחן עמוס כל טוב. לחמים טובים, ירקות מסודרים בצורות, גבינות משובחות. דווקא היום נגמרה לי הגרנולה, לא אכלתי כלום מהבוקר חוץ משני תמרים לפני הדלת. הרבה זמן לא אכלתי גבינה טובה, כמו שפעם אהבתי כל כך. ביום יום אין מסביבי גבינות, בטח לא כאלה, ממש קל לשכוח מקיומן. החלב הזה, הרע, המזיק, המזיד. הגבינות השמנות סותמות העורקים האלה, אני יודע בדיוק מה הטעם שלהן. אני נזכר. הפטה מלוחה ועדינה, קשה ורכה. הברי מעט חריפה בהתחלה, ואז ממש נמסה. ועל הלחם הזה, עם הפסטו הזה, שגם בו יש גבינה, ואיזו עגבניה. אבל הפרות, והעזים, שהצטופפו, והזריקו להן, ולקחו את העגלים, וחלבו יותר מדי, והסיעו את החלב למפעל, והכינו את הגבינות הנהדרות האלה, שהן ממש כאן בקצה היד, איך הם יכולים לעשות לי את זה.

***

כשהתחלתי ללכת לכיוון חיים ידידותיים לסביבה, ידעתי שזה לא הולך להיות קל. למרות שרציתי לעשות את השינוי, גם בראש וגם בלב, קשה למאד לשנות את ההרגלים. לפעמים זה מרגיש כאילו אתה הוא סכום ההרגלים שלך, ואיך אפשר לסמוך על הרגלים חדשים שיהיו טובים כמו הישנים? או שבכלל יעשו את העבודה שלהם, כי בן-אדם הרי צריך הרגלים - הוא לא יכול לחשוב לפני כל פעולה שהוא עושה. אז חשבתי, צריך לתאם את קצב השינוי המעשי עם קצב השינוי של הלב. לנסות לשנות הרבה הרגלים, לזרוע באקראי את כל השטח, ולראות מה נובט. ההרגלים שתפסו, שנבטו, הם אלה שהלב רוצה, ולא אצטרך להשקיע בהם אנרגיה. הם במקום הנכון. אלה שלא תפסו, כנראה שאצטרך לחכות לעונת הגשמים הבאה, או שלא יתפסו לעולם. לאט לאט החדשים ייקחו את מקומם של הישנים, ויכו שורש. החלוצים יאפשרו את נביטתם של הבאים.

***

איך הם יכולים לעשות לחיות את זה! הם לא מבינים, הם לא מודעים, לא אכפת להם, קרי לב. משקים תעשייתיים, תאגידים, אריזות, כלים חד פעמיים, ירקות מרוססים. נאומים מזוייפים, בדיחות עבשות, כמו הקרום של הברי, שאחרי שהיא יושבת במקרר קצת יותר ממה שצריך נהיה חריף ככה שבהתחלה אתה עושה פרצוף ואז ממשיך וממשיך. והבדיחה העוקצנית כבר בפה, אני יודע בדיוק איך היא תישמע, מרירה כזו, כמו הרוקפור על לחם שיפון, שבהתחלה היא נעימה ואז אתה מגיע לעובש. אבל אני לא אגיד, הם לא צריכים לחשוב עליי, אני לא הענין פה, יש מסיבה וצריך לשמוח ולהיות עצובים בלי קשר אליי או לפרות. הנאומים נגמרים, מסתערים על האוכל, אני מציץ מאחורה. יש פה משהו בשבילי? זה עם גבינה, זה עם ביצה, זה עם חומר משמר, מה זה, מטבוחה? אטבול בזה מלפפון. ואני לבד, והם כולם נהנים, אין עם מי לדבר, זה לא הזמן. נו בטח שהם נדחפים! אנשים כאלה, לא אכפת להם מהחיות ולא אחד מהשני. מסתערים כמו תנים מורעבים, מזילים ריר. אני לא כזה. לא. מזיל ריר, אבל לא מסתער. אני עוצר בעצמי. רגע, מה זה, מאפה קטן עם זית בתוכו?! פנו דרך! מלאו ידי, לא אקח צלחת חד פעמית, יוצא מהקהל.

***

אני מתרגז על אנשים שהם לא כמוני ברגע שאני רוצה להיות כמוהם. אז נחשפת החולשה, חוסר הביטחון באמיתותה של הדרך. שהרי אם הדרך נכונה (כל אחד ודרכו, בהתאם לזמן ומקום וגו'), אני סומך עליהם שיחלו ללכת בה בזמן המתאים להם. ואם היא לא נכונה, שום כוח שבעולם לא יוכל להכפיף אותם אליה. למעשה, אני מתרגז על עצמי - שכפיתי על הלב את ההרגלים שהראש חשב שהם נכונים. שעשיתי החלטה גורפת מדי. זה בדיוק הדיסוננס בין קצב השינוי בפועל לבין קצב השינוי של הלב, זו הצרימה. ברגע שהבנתי את זה, הכל הופך להיות קל יותר. הכעס לא תופס צורה, ומתפוגג. המחשבה חוזרת אליי, ובוחנת אם החלטת ההימנעות שלי באה בזמן. האם נחתה על קרקע פוריה. יש דברים שההימנעות מהם חשפה אותם במערומיהם, שגיליתי שאני בכלל לא רוצה אותם - בשר, שוקולד, קניית בגדים. יש כאלה שלא - גבינות טובות, נסיעה לטיול באוטו למקום רחוק. הכעס הוא האיתות שצריך להאט את התהליך. האטה אין פירושה עצירה, להיפך - היא מאפשרת אגירת כוחות להמשך.

Share/Bookmark

תגובות

comment

יפה כתבת. רק כאשר אנחנו עוצרים לרגע, אנחנו מבינים את הכוח של ההרגלים האוטומטיים. במובן זה, החולשה שאנו חשים באותו רגע של עצירה, היא היא הכוח להמשיך..

-- שאקטי, 08/11/08
comment

טלאל, קודם כל, כתיבה יפה וזורמת, מסוג הכתבות שכיף לקרוא:)
אני חושב שהעולם הזה לא קיבל סטירה מצלצלת מדי כדי להפוך את תפישת המחשבה שלו בנוגע למחזור ולאקולוגיה. חשבתי שהיום הזה הגיע, כשבחדשות פרסמו שעל פי מומחים, העולם יגיע לקיצו ב-2020 (או משהו כזה) ויימסו הקרחונים בקרוב, אבל אצל האנשים זה נגמר רק כתור הלצה.
חבל לי מאוד שזה ככה, לדעתי אין לך על מה להתעצבן.
בכל דרך שהולכים בה באמת, יש את ההתנגדויות האלו של השכל (ראה תפיסת ה"מחשבה הזכה" שסובלת מהיצר הרע בתורה, ואפילו מהצד השני בהחלט - שינוי מין). אני אוהב את זה שאתה מאלה שהולכים בדרך הזו ומאמינים בה, ויש לך טיפים לתת . כנראה שיתר האנשים בעולם יצטרכו לעבור זעזוע הרבה יותר גדול, כדי להבין וללכת בדרך שבה אתה כבר נמצא.
מחכה לכתבות הבאות=] נתראה

-- דור ז, 23/11/08
comment

מנחם לדעת שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני...(לגבי אכילת בשר ושימוש בכלים חד פעמיים בלי לתת את הדעת)...
(לגבי למיחזור ואקולוגיה) אני חושבת שהבעיה היא התאגידים הגדולים שלא
מכניסים לנו באופן י ש י ר את הבעייה שהעולם נמצא בה.
אומנם יש תחושה של שינוי מצד אנשים מסויימים שאני פוגשת בדרכי(מישהי שהכרתי אמרה לי שקנתה סבון כלים אקולוגי)
השינוי קורה...אך...אם היו מדברים על כך בחדשות שצריך מיד...אבל מיד להפסיק להשתמש במוצרים חד פעמיים,חומרי ניקוי אקולוגיים..וגם לתת מיד מוצרים פרקטיים חלופיים לשימוש וכמובן שיהיו באותם מחירים(שלא יהיו לאנשים תירוצים על העלויות הגבוהות)ועוד ועוד ועוד אז השינוי היה מהיר יותר

-- מאיה, 02/01/09
comment

כשהתחלתי להגיע להכרה שאני הולך להפסיק לאכול בשר, אז אמרתי לעצמי שאני לא הולך לשפוט כאלה שאוכלים בשר. בכלל, אני לא מאמין בשיפוט מוסרי ובמוסר כללי וכו וכו וכו.

אז למה אני כל כך מתעצבן כשאני רואה אנשים מדברים על "על האש" או מתדיינים על דרכים לבישול פילה? אני חושב שזה לא רק כי הם מזכירים לי אכילת בשר, יש פה תחושת זחיחות וייתרון בהחלטה הזו. בכלל, רוב האנשים כשהם מחליטים משהו לא נורמטיבי צריכים לשמר אצלם איזושהי תחושה של אליטיזם, אחרת הם יתקשו לתרץ את הדרך הזו לעצמם. אנחנו חייבים קצת להתרגז עליהם כדי שנמשיך להרגיש קצת יותר טוב עם עצמנו.

חייבים? אני משוכנע שאפשר לתעל את התחושה הזו למקומות חיוביים. איך? אני עוד עובד על זה... :]

תודה טל אל!

-- אמיר, 04/02/09
comment

מצד אחד אתה לא מאמין במוסר כללי, ומצד שני אומר שכדי לחיות בדרך לא-נורמטיבית צריך תחושה של אליטיזם. אם אין מוסר כללי, תוכל להכיר בזה שיש טוב אחר, ששונה מהטוב שלך. שמוסר זה לא סולם שאתה יכול לעלות או לרדת בו, וככל שאתה מתנזר יותר כך אתה טוב יותר. אם אתה מרגיש צמחוני ולא חושב צמחוני, שזה תהליך שנמשך הרבה אחרי שמפסיקים, נראה לי שלא כועסים.

יש הבדל בין מי שהתלבט באמת בשאלת הבשר, וחש שזה בסדר בשבילו, לבין מי שמדחיק את כל הסיפור. אני חושב שרוב האנשים לא התלבטו באמת בשאלה, כמו שלא מתלבטים בשאלות אחרות. עכשיו אני מנסה להבין שגם עצם ההתבוננות העצמית היא נטיה אישית, ולא מראה על עליונות מוסרית.

-- טל-אל, 04/02/09
comment

חשוב לכבד את האחר, שחושב אחרת. זה לא סותר את האמונה, שאנחנו צודקים. ההתבוננות העצמית מגלה לאדם, מה האמת הפנימית שלו ומאפשרת לו לפעול על-פיה, ואכן זו נטייה, אבל כזו, הגורמת לאדם לחיות חיים מוסריים יותר. אני כן רואה מעלה בחיים מתוך מודעות ובהתרחבות התודעה אל מעבר לגבולותינו הפרטיים. נורמות וחוקים משתנים ממקום למקום ומתקופה לתקופה ונוטים לשקף גישה אנתרופוצנטרית. מדוע עלינו לכבד אכילת בשר יותר מאשר התעללות בבני-אדם או רצח של בני-אדם?

comment

אכן כתיבה נהדרת.. מלאת רגשות ותהיות. רציתי להגיד... אצלי לפעמים הכעס הזה על אנשים שאוכלים בשר עוזר לי לשמור על "המקום שלי", על האומץ הנחוץ לשמירה על החלטה שנבעה מתובנה... הגאווה הזאת בעצמי על הויתור שאני עושה ברגע נתון היא תחושה נחוצה, ולאו דווקא בגלל אליטיזם מוסרי, או בגלל שהלב לא שלם עם הראש, אלא בגלל שקשה. פשוט קשה, להיות שונה, ולהיות לבד, ובעיקר, להיות רעב...
יש עוד הרבה דברים שנראים עדיין קצת לא בסדר ואנחנו רוצים לעשות או בפועל עושים אותם, יש עדיין הרבה לבטים ואי יישום בדרך הפעולה שלנו.... אבל לפחות אנחנו מנסים, עם המון אנשים טובים באמצע הדרך.

הוספת תגובה

תגובה (אפשר להוסיף תגי html)


שם אמיתי או בדוי


דואר אלקטרוני. המייל שלך ישאר חסוי והוא אך ורק לצורך יצירת קשר מצידנו למענה אישי.


מספר הטלפון שלך ישאר חסוי ויעזור לנו ליצור איתך קשר במקרה הצורך.


עץבעיר, עסק חברתי לאקולוגיה עירונית, ביאליק 25 דירה 8 תל אביב, 03-525-4196